מה אנחנו רוצים​

מה אנחנו רוצים​

בימים האלו כשאנחנו נמצאים בזמן מלחמה,
כשיש לנו המון שאלות: מי, איך, כמה ועל מה.
אנחנו לא ממש יודעים כיצד לבקש עזרה,
יש דברים שנראים רגיל, אבל זו לא שגרה.
לומדים בבי"ס, נפגשים עם חברים, חולמים חלומות,
אבל גם ממ"ד, טילים, אזעקות ובלב – נבנות חומות.
כשאנחנו חושבים על המצב – אנחנו פוחדים,
רוצים לנסות, לעשות, אבל בראש שלנו יש שדים.
שואלים את הגדולים כל מיני שאלות
והתשובות של חלק מהם, טיפה "חולות".
אנחנו צריכים שתשמעו אותנו, שתקשיבו לנו,
שתראו פנימה – את החיוך והפחד שקיים בנו.
אוהד אמר שיש טילים – שהם בכלל מפלצות,
אבישי אמר שזו לא מפלצת – אלו פצצות.
למי נכון יותר להאמין? יש למישהו המלצות?
לגדולים אין זמן אלינו. הם כל הזמן בריצות.
גם כשהם מנסים להקשיב, הם עונים לפני שסיימנו את השאלה,
ככה זה כשאין זמן, לא מקשיבים לאף מילה.
אנחנו רוצים לבטא את עצמנו יותר, רוצים לדבר,
מצפים מאיתנו שנלך בדרך לא שלנו ובכ"ז נצליח להתגבר.
יש להם בראש: פיצוצים, חטופים, אזעקות וכיפת ברזל
והם לא שמים לב שאצלנו לפעמים האומץ אוזל.
שאצלנו בראש לא נפסקים הפחד והחששות,
כש"אחרים" שהם לא ההורים, מסבירים את החדשות.
כששיחקנו בטילים והזהרנו שטיל עומד ליפול בעוד דקה,
מירב לא ידעה מה לעשות, התיישבה בצד….. מחכה,
בלי שהתכוונו, הטיל נפל לידה והיא קיבלה מכה,
נו טוב, אצלנו במשחק אין ממש אזעקה.
ההורים אמרו שלא צריכים לשחק במשחקים אלימים,
הם שכחו – שלא כמו אצלם – המשחקים שלנו תמימים.
לא כל הגדולים מתייחסים אלינו מספיק ברצינות,
הם עסוקים, אין להם זמן ובעיקר אין סבלנות,
אנחנו רוצים לדעת את האמת….. אבל שתהיה בעדינות.
הגדולים מגבילים אותנו ואומרים שהמצב כרגע לא רגיל,
מדברים על מלחמה, אבל הם עצמם מתנהגים כאילו זה תרגיל.
אף אחד לא באמת אשם במצב הזה, אבל הפחדים מהדהדים,
ואנחנו, מה אנחנו רוצים כדי להתגבר על הפחדים?
שתקשיבו לנו יותר ובעיקר תתנו את המבטים האלו….. המעודדים.
שתהיו עבורנו כמו לוליפ – סוג של חבר (אפילו אם הוא דמיוני)
מתעניין, מחייך, תומך, מסביר לנו, מעודד – חבר שאין כמוהו שני.
אנחנו פוחדים, אבל יש לנו יכולת וכח להתמודד עם המציאות,
זיכרו, כשאתם מעודדים ותומכים: אומץ הוא הרוב ופחדים הם המיעוט.

Scroll to Top